יום ראשון, 11 באוגוסט 2019

חג חירות


את חג הפסח השנה ציינתי 3 פעמים. 

הפעם הראשונה הייתה בליל סדר קהילתי שערכנו בבית הקהילה היהודית. ערב הומה אדם, מבוגרים וילדים, חגיגי ושמח. ערב מהנה ביותר!
הפעם השנייה הייתה עם קבוצת חברים, רובם אמריקאים, והיא הייתה חוויה חדשה, מיוחדת ומהנה מאוד עבורי. ארוחת סדר עם הגדות מקסימות שמסבירות את מהלך הסדר, אוכל מדהים שכולנו הבאנו, ושירים באנגלית שכל הנוכחים, פרט לישראלית, הכירו היטב.

והייתה פעם נוספת. והפעם הזאת השפיעה עלי חזק יותר מכולן. 

זה התחיל מהודעת מייל שנחתה אצלי במחשב חודש לפני פסח: אדם בשם ריצ'ארד מבקש עזרה לארגן סדר פסח במעון לנערות בפאתי ניירובי. מפה לשם, מצאתי את עצמי נוסעת בכביש עפר, גדרות אבן משני הצדדים, וה-
GPS מתעקשת שעכשיו פונים ימינה. טוב. סיוע טלפוני ואני בכביש מקביל, ומוצאת את השער שתואר לי. שום דבר לא הכין אותי לחוויה שציפתה לי שם.

אבל ההתחלה הייתה בשנת 2006. בחורה בשם טליה אגלר, יהודייה אמריקאית, עבדה בארגון בשם CDTD  (Centrefor Domestic Training and Development). היא הגיעה לקניה כסטודנטית ועסקה בהעצמה ושיפור חייהן של עובדות משק בית בקניה שנוצלו והותקפו. מנהלת המעון היא אדית מורוגו. עוד לפני הקמת המרכז בשנת 2001, יצרה אדית קשר קרוב עם עובדי משק הבית שלה והייתה קשובה למצוקותיהם. מאוחר יותר פתחה את ביתה כמרכז הכשרה וסנגוריה עבורם. בשנת 2003 היא רשמה את המרכז רשמית כארגון לא ממשלתי ומאז, אימצה תוכניות רבות במטרה לסייע בצורה הטובה ביותר לחלשים. בעוד שתוכנית עובדי משק הבית נותרה המוקד, המרכז מכיל כעת תוכנית אוריינות, תוכנית המשך, תוכנית הצלה ושיקום ותוכנית שיקום פליטים. בסך הכל, גודל הארגון הוכפל פי 600 מאז לידתו בשנת 2001 והוא השפיע על חייהם של יותר מ -10,000 אנשים (תרגום מן האתר). העבודה במקום השפיעה על טליה מאוד והוריה, ריצ'ארד ומינדי, אף באו לבקרה שם. בחזרה בארה"ב, בינואר 2012 בהיותה בת 27, נהרגה טליה לאחר שנפגעה בתאונת דרכים. 

טליה בזמן עבודתה בקניה
אובדן של בן משפחה קרוב, של ילדך, הוא דבר נורא. התאוששות היא לא דבר מובן מאליו. אבל המשפחה של טלי בחרה להתאושש. המשפחה של טלי בחרה לאפשר את תרומת אבריה של טליה להצלת חיי אחרים. ובחירתם להנציח אל טליה היא שהביאה אותי לאותו מעון.
המעון לנערותע"ש טליה אגלר נוסד בינואר 2012 ע"י ה-CDTD בסיוע קרנות נוספות כדי להציל, לשקם ולשלב בחזרה בחברה נערות שעברו התעללות וסחר. הקשר עם טליה שנמשך גם לאחר שובה לארה"ב הביא אותם לקרוא את המעון שנפתח שבועיים קודם לכן על שמה. החוסות במעון עוברות תקופה של שיקום ואז משתלבות במערך ההכשרה המקצועית של ארגון האם ובמידת האפשר, משולבות בעבודות תוך התחשבות בשיקולים האישיים של כל אחת וההיסטוריה הפרטית שלה. במידת האפשר יאוחדו הבנות עם משפחתן. כל הבנות במעון לומדות בבתי ספר למעט כאלה שיש להן תינוקות או סיבות אחרות שמונעות מהן יציאה יומיומית מן המעון. בסופי שבוע ובחופשות של בתי הספר מתמלא המעון בבנות ומעניק להם בית חם ותומך. 
כדרך להנצחתה של טליה ופועלה, מסייעים ריצ'ארד ומינדי כמיטב יכולתם לפעילות המעון. הם מגייסים תרומות ובאים לבקר אחת לתקופה – כמו גם בפסח האחרון. 
ריצ'ארד מלמד את הבנות על חג החירות
באותו יום שהו בנות רבות במעון. בנוסף לדיירות המעון ה'רגילות', חסו בו גם בנות ממדינה אחרת שהובאו למקלט ע"י המשטרה כדי להגן עליהם ולטפל בהן עד שניתן יהיה לשלוח אותן הביתה. ריצ'ארד ניהל סדר פסח. זה לא היה חג המצות. זה לא היה חד הפסח. זה היה, מעל לכל דבר אחר – חג החירות!  אינני יודעת אם הבנות הבינו לגמרי את ההסברים על מצות, קידוש, אפיקומן. אבל אין לי ספק שהמילה "חופש" נגעה בהן. היא העבירה צמרמורת בכולנו.


יחד עם החברות שהיו אתי באותו יום במעון, היה לנו ברור שזו לא הפעם האחרונה שלנו שם. כבר התחלנו במאמצים לסייע למעון בצרכים שלהם – מגדול ועד קטן – וחלק מן המאמצים כבר נושאים פרי בימים אלה וממלאים אותנו באושר!


ישנן דרכים רבות למעוניינים לסייע למעון:
  • ניתן גם לתרום תרומה ספציפית כדי לשלם שכר לימוד לבית הספר עבור נערה אחת או יותר. נכון ליום כתיבת הפוסט, נותר עדיין לשלם את השליש האחרון של הלימודים לבתי הספר השונים. ניתן לפנות ל- info@cdtd.org כדי לתת חסות.
בנוסף,



יום רביעי, 16 בינואר 2019

יש פה דברים מדהימים!


אחד הדברים המדהימים בניירובי, שלא הייתי כלל מודעת אליו לפני שעברנו לגור פה, זה הריכוז הגבוה של אנשים מוכשרים ומדהימים בתחומים שונים, שחיים ועובדים פה, ותורמים למען מטרות של שיפור חיי אנשים בעולם בכלל ובאפריקה בפרט, הצלת חיי אדם, סיוע מכל מני סוגים ועוד.
בשורה התחתונה, זה אומר שרוב הסיכויים שאם תבדוק קצת, תגלה שאתה מכיר אנשים שעושים דברים מעוררי השתאות. והרי ידוע ש"אמור לי מי הם חבריך, ואומר לך מי אתה" ולכן אנסה לספר בבלוג על כמה מהם.

נסיעה ברחבי ניירובי מביאה אותך לקמפוס האו"ם הענק (מטה האו"ם באפריקה), שגרירויות מכל כיוון, ואינספור ארגוני סיוע מכל מקום. אבל יש ארגון אחד שאנשים פחות מכירים. הוא לא שוכן באחת משכונות היוקרה של ניירובי, אלא דווקא בסמוך לאחת משכונות העוני המאסיביות שלה. זה ארגון בשם ILRI. ויש שם אחד, איזה דוקטור, שאני שמחה לקרוא לו "חבר" ועצובה לספר שקצת אחרי שהסכים וסיפר לי על הארגון ועבודתו, ארז משפחתו וחפציו ונסע ליעד חדש באפריקה.
ואז עבר זמן וקרו כל מני דברים שקוראים להם "חיים" ולא כתבתי הרבה זמן, והגענו עד הלום, והגיע זמנו - הפוסט על ILRI!

יום שבת, 26 במאי 2018

שוב, לא יומולדת.


אבא,
היום אתה לא בן 86.

שנתיים וטיפה מאז שהלכת ואתה עדיין נוכח בחיים שלי ושלנו, אם כי חסרים לי החיבוק, והזקן שהיה פעם דוקר והתרכך עם השנים... סבא אברהם היה דוקר הרבה יותר 😊

היית שמח לראות איך התאספנו כולנו לסופשבוע משפחתי ועלינו לבית הקברות בבלפוריה. בעצם, אני בטוחה שאתה שמח על זה, איפה שאתה לא נמצא עכשיו. כי היינו כולנו יחד, לא הייתה לנו רשימה בלתי אפשרית של יעדים לסופ"ש הזה, ויום שלם הוקדש פשוט לבלות יחד בלי לצאת מהצימר!

אני מדמיינת אותך יושב איתנו. מעיין בצד בעיתון של שבת, או באיזה ספר. מנמנם פה ושם, ובעיקר שמח וגאה בשבט הקטן שצמח לך ולאמא.

אל תדאג! וידאנו שנוכחותך תורגש במיוחד כשהלכנו לראות את עתיקות בית שאן – אני בטוחה שהיית מוסיף הרבה על דברי המדריכה, אבל אולי היית מתקשה בעליה חזרה לכיוון היציאה.

שנתיים וטיפה שאתה לא מצחיק את סיון, קורא לה סיפורים, צופה איתה ב'פטרושקה' במחשב.
שנתיים וטיפה שלא ביקשת שאעשה הגהה לעבודת סמינר.
שנתיים וטיפה שלא נכנסתי לבית והתנגנה מוסיקה קלאסית ברקע.
שנתיים וטיפה שלא נכפה עלינו לראות תכניות בישול בשפות שאיננו מבינים (וגם לא אתה).
שנתיים וטיפה שלא נרדמת לנו באמצע שיחה.
שנתיים וטיפה שאי אפשר להתקשר ולשאול שאלה על כל יעד בעולם, ויהיה לך מה לתרום.
שנתיים וטיפה שאי אפשר לחבק אותך. להסתכל עליך. לצחוק איתך.

שנתיים וטיפה מאז שהלכת ואתה עדיין נוכח בחיים שלי ושלנו, וכל כך חסרים לי החיבוק, והזקן שהיה פעם דוקר והתרכך עם השנים...







יום שלישי, 1 במאי 2018

בקטנה

התאספו לי כל מני קטעים קטנים שסבלו קיפוח נורא עד עכשיו. אך לא עוד - הנה פוסט מקבץ:

קרניבור

כל מי שאי פעם חיפש אילו אטרקציות יש בניירובי, נתקל בשם של המסעדה הידועה "קרניבור". הקונספט פשוט: בשר. מכל הסוגים. המסעדה נפתחה ב-1980 בשולי הפארק הלאומי של ניירובי והתפרסמה במגוון סוגי הבשר שהגישו בה שכלל ג'ירפה, גנו, תנין, זברה, אימפלה, אנטילופה, אריה, וגם דברים 'משעממים' כמו טלה, בקר, עוף וחזיר.פחות או יותר מה שראיתם בשמורה במהלך היום, אכלתם במסעדה בערב.  בשנת 2004, כשנאסר בשר ציד למאכל יחד עם האיסור על ציד בלתי חוקי, ספג המקום מכה לאחר שהפך מפורסם דווקא בזכות אותם בשרים שכעת נאסרו להגשה. למרות זאת, הם עדיין מגישים בשר יען ותנין שמגדלים למטרה זו בשבי ולכן לא חל פה האיסור, אולם מניסיוני האישי, לא כל יום יש תנין... אין ספק שהבעלים עמלו קשה כדי להשאיר את המקום אטרקטיבי ורלוונטי.
כיאה לאנשים שהולכים נגד הזרם (זה לא ממש באשמתנו, פשוט הזרם לא הולך איפה שאנחנו...), לא ביקרנו במסעדה המדוברת במשך כמעט שנתיים עד שהגיע אורח שממש רצה ללכת דווקא לשם. זה נחשב מקום מתויר מאוד ולפיכך גם יקר.
אין ספק שהמקום חוויתי והמנגל הע-נ-ק שרואים כבר בכניסה עושה רושם אדיר. אחזור על זה שוב – ע-נ-ק-! אין תפריט כי המנגל ע-נ-ק ופשוט מביאים איזו מנה להתחלה ומתחילים במצעד הבשר. בכל פעם מגיע לשולחן מלצר עם שיפוד וחותך ישירות לצלחות נתחים לפי בקשתנו. כל עוד לא ביקשנו להפסיק, ימשיכו המלצרים להגיע.
ולמה אני כותבת על המקום? כי המנגל ע-נ-ק. כל כך ע-נ-ק שכמותו טרם ראיתי.
כבר אמרתי שהמנגל ע-נ-ק?

   

   


באותו מקום ניתן לראות מנהג קנייתי נוסף: מקהלת מלצרים בשירי יומולדת לאורחים. הם מגיעים לשולחן של חתן/כלת השמחה ופוצחים בשיר.


בדרכים

בכל פעם שאני נוסעת בניירובי או מחוצה לה, אני נתקלת בהמון דברים שמקפיצים בי את יצר הצילום. לצערי, רובם חולפים על פני כשאני נוהגת, או בדיוק כשהחלטתי לנמנם (לרוב לא שניהם יחד, אל חשש!).
אחד הדברים שרואים פה כל הזמן הוא הרוכלים שמוכרים כל מני דברים בצדי הדרכים. שתייה, בננות, מסטיקים, סוכריות, פירות, תירס, רוגטקה, בצל, עגבניות, תפוחים – מה שעולה בראשכם נמכר בצד הכביש. וישאלו חדי האבחנה: איך אפשר למכור על כביש ראשי בלי להידרס?
אהה! בקניה ניתן למכור הכל על כל כביש, צדדי או ראשי כאחד. לראיה כביש המכונה superhighway ועליו פסי האטה (!) שעליהם ממתינים בשמחה עשרות קנייתים טובי לב, כל אחד עם שני בקבוקי מים, או 20 סוכריות, והם עטים על כל רכב שמאט, כי פסי ההאטה אינם באמת פסי האטה. הם גבעות קטנות שאין אלא לעבור אותם באיטיות רבה, ורבים אף עוצרים לפניהם עצירה מוחלטת...

   


   

האקונה מטאטו

אח, מטאטו, מטאטו. מונית השירות הקנייתית השולטת בכבישים ביד רמה.
הכשרתו של נהג מטאטו כוללת נסיעה במהירות מופרזת בכבישים חסרי שוליים וצרים ולחלופין זחילה בכבישים ראשיים כדי לאתר הולכי רגל שירצו לעלות לרכב.
היא כוללת עקיפה בתנאים בהם אין ראות, אין שוליים לכביש, ובאופן כללי, אין תנאים מתאימים לעקיפה.
היא כוללת מעבר של פסי האטה ובורות בכביש במהירות שלא ברור איך הרכב שורד אותה. לא ברור איך הנוסעים שורדים...
היא כוללת מיומנות נהיגה בנתיב הנגדי בכל כביש, רק כי הנתיב בו אתה צריך להשתמש מלא. נסיעה בכבישים חד סטריים נגד הכיוון תוך צפירה למכוניות שנוסעות בכיוון הנכון כאילו היו עבריינים פורעי חוק.
היא כוללת הידחפות בנתיבים במקום בו אין מקום להשתלב, וכן מעבר תזזיתי בין נתיבים בעיקר לפני צמתים ראשיות ועמוסות לעייפה.
היא כוללת מיומנות הימלטות משוטרי תנועה בנתיב שכלל לא קשור לנתיב בו אמור המטאטו לנסוע ועל הנוסעים למצוא אחר כך דרכים להגיע ליעדם המקורי כשמורידים אותם בחלק אחר לחלוטין של העיר. לחילופין, אם לא צלח מסע הבריחה והמטאטו נתפס ע"י המשטרה, צפויים כל הנוסעים להיעצר ולהישלח לתחנת המשטרה ביחד עם הנהג ועוזרו.
הנסיעה במטאטו בדרך כלל כוללת מערכת בידור חינם אין כסף. הנוסעים חווים מוסיקה בעוצמות של מופע של להקת רוק כבד – בתוך הרכב. את הבס מרגישים בכל השכונה בה עובר המטאטו, אינני רוצה לדמיין מה מרגישים הנוסעים עצמם...
עוזר הנהג, או הכרטיסן, גם הוא טיפוס מיוחד. מבין מיומנויותיו היתלות בצדו החיצוני של הרכב לאיתור נוסעים פוטנציאליים, החזקת שטרות כסף בין כל אצבעות כף היד שמחזיקה בצד הרכב כשהוא נתלה בחוץ, וכמובן מיומנות הנפת היד לאותת למכוניות שכנות "אני נכנס עכשיו לנתיב שלך. לא רלוונטי אם אתה רוצה או לא. לא רלוונטי אם יש מקום או לא. לא רלוונטי אם אני רכב גדול או קטן – הנה אני בא!"
קשה להבין לפעמים איך חלק מהגרוטאות האלה עדיין נוסעות, לפעמים רואים מטאטו חדש אבל מבינים מצורת הנהיגה של הנהג שבעוד שבוע הוא ייראה כמטאטו קשיש. אבל הם חלק בלתי נפרד מחיינו בקניה, אין ספק.

   

מוקוקוטני

הלכת לקניות וקשה לסחוב?
הלכת למלא מים בג'ריקנים ואין כוח?
הזמנת 300 קילו בננות ואין לך איך להביא הביתה?
המוקוקוטני כאן בשבילך!
עגלה במצב זה או אחר, היכולה להירתם לסוס או חמור אך לרוב נמשכת ע"י בעל העגלה (לפעמים בסיוע חברים). ניתן לראות את העגלות בכל מקום בקניה ובעיקר בסמוך למקומות בהם מוכרים מים וכן ליד השווקים. זה שבתמונה מצא חן בעיני בעיקר בגלל הכיתוב שלו



הדוקטור יעזור!

המודעות האלה מפוזרות בכל רחבי העיר ומובאות כאן כשירות לציבור.
תמיד עולה לי בראש: "חלית?  נפצעת? חייג ללבנת פורן".
אז הנה ה"לבנת פורן" של הקנייתים – בהצלחה!


!בוא נלבש בגדים תואמים

?כן, בוא נקנה שמלה בשבילי וחולצה או חליפה בשבילך מאותו בד
!נלך ביחד בקניון בסוף השבוע ונוציא לכולם את העיניים


ולסיום, קצת שלטים שאספתי בצידי הדרכים: